פרק 2: זו רק בעיית עור

עבודה עם עמותות חולים היא חלק בלתי נפרד, ונכבד, מהעבודה שלי.
בפייזר- שמקפידה מאוד על ההפרדה בין החלקים המדיקלים-רפואיים, ובין החלקים המסחריים - אני אשת הקשר עם העמותות,
וזה החלק בעבודה שלי שאני הכי אוהבת.
נכון להיום אני עובדת עם 21 עמותות חולים, ואני מניחה שעם הזמן יתווספו אליהן חדשות.
היות שכל עמותה נולדה מתוך צורך אמיתי, צורך שלא היה לא מענה (unmet need) והיות שכל עמותה היא שופר שנועד להשמיע
את קולם של החולים במחלה, אנחנו בהחלט מקשיבים להן.
קחו למשל את העמותה הישראלית לאטופיק דרמטיטיס 

את שולמית ואברמי בורשטיין פגשתי לראשונה לפני כשנתיים.
פייזר היתה אז בתחילת דרכה בתחום הזה. כלומר, הידע הרפואי והרוקחי כבר היה, אבל מה זה אומר להיות חולה באטופיק דרמטיטיס, 
איך נראה היומיום של מי שסובל מהמחלה, כמה זמן בממוצע לוקח לחולה להיות מאובחן, למי כדאי לו לפנות,
באילו מהמורות נתקלים בדרך – הידע הזה היה חסר לנו. לעמותה היה אותו, ובגדול. אז הקשבנו ולמדנו. 
כמו אצל עמותות חולים רבות אחרות, גם משפחת בורשטיין חוותה את המחלה על בשרה (במקרה הזה על הבשר ממש, עד זוב דם).
בתה של שולמית, אחותו של אברמי, סבלה קשות מאטופיק. אחרי שניסו הכל, אבל ממש הכל, וצברו ידע על מה שעובד ויכול להקל,
ולא פחות חשוב - מה לא, החליטה שולמית לעזור למשפחות אחרות ויחד עם בן זוגה, נתן, הקימו את העמותה הישראלית לאטופיק דרמטיטיס,
אותה ממנכ"ל אברמי. יצאנו לפגוש אותם במושב מתתיהו.
והנה פרט נוסף שכדאי לדעת על עמותות חולים: רובן מתנהלות בהתנדבות, וכמעט כולן עושות זאת מהמטבח או הסלון הפרטי שלהם.