פרק 5: כל יום הוא מתנה

את קרן ארפי הכרתי דרך מיכל מלמד כהן, שנפטרה בקיץ 2018 אחרי הרבה שנים טובות של חיים עם סרטן שד גרורתי.
נפגשנו בברלין, עם קבוצה של נשים מעוררות ההשראה שהתקבצו יחד פעמיים בשנה תחת הכותרת "כל יום הוא מתנה". הן, חולות ונציגות של עמותות חולות, יצרו ביחד חוברת שאנחנו מחלקות היום לחולות סרטן שד גרורתי.
החוברת הפכה בינתיים לאתר. תרומתה של פייזר היתה לספק לנשות הקבוצה את הפלטפורמה.
"קרן היא אחותי", אמרה מיכל לקבוצת הנשים שהפכו עם הזמן לחברות קרובות. בעברית, כמו בגרמנית, אין הבדל בין המילה "אחות'" במשמעות בת לאותם הורים, לבין "אחות" המקצוע. גם במערכת היחסים בין קרן ומיכל לא היה הבדל כזה.
קרן, אחות אונקולוגית מומחית קלינית פליאטיבית, ליוותה את מיכל שנים ארוכות, תמכה בה, טיפלה בה, אהבה אותה, וליוותה אותה אל מותה.

היות שהייתי עדה לא רק למערכת היחסים ביניהן אלא גם ליכולותיה של קרן מול מטופלים אחרים שלה, את הטלפון הראשון אחרי שקיבלתי את האבחנה על מחלתו של אבי עשיתי אליה.
מיכל היתה אשה צעירה. אבא שלי היה בן 85. "היו לי חיים טובים, לא רוצה טיפול, רק לא לסבול", אמר לי בבוקר אחרי שהבין שמהמחלה שלו (סרטן לבלב גרורתי) אי אפשר להחלים. אז הכרתי לו את קרן.
מערכת היחסים ביניהם, שהתאפיינה בהרבה כבוד, הערכה ואמפתיה, ארכה רק חודשיים. בסופה, הצליחה קרן לשכנע את אבא שלי להיפרד מאיתנו באופן מסודר, וגם על זה אני מודה לה.