פרק 14: גילוי מוקדם

עברית

זה התחיל בממוגרפיה שגרתית. אחת מאלה שאני מקפידה לעשות מדי שנתיים. הפעם צירף הרופא גם בקשה לאולטרה סאונד. כששאלתי למה, כי מעולם לפני כן לא עשיתי, הוא התפלא ששאלתי. משום מה היה לו ברור שכך אני עושה תמיד.
שלושה שבועות אחר כך ביקשו שאבוא לעוד כמה צילומים. לא נעים, לא נורא, חשבתי. ובכל זאת, על מיטת האולטרא סאונד שמתי לב שאני בוכה.
התשובה המליצה על ביופסיה בגלל דרגת חשד גבוהה לממאירות. הביופסיה אישרה את החשד: סרטן שד. המסע התחיל.

ביופסיה, קביעת תור לניתוח, התייעצות עם אונקולוגית שמתמחה בסרטן שד ("כי כשיש חור בשן הולכים לרופאת שיניים וכשיש סרטן הולכים לאונקולוגית", קבעה קרן חברתי, שהתעקשה שאראה אונקולוגית עוד לפני הניתוח. הכירורג חשב שמיותר. אני שמחה שהתעקשתי), פט סיטי (Pet CT), פגישה עם המרדים (שענד כפתור של ד"ר האוס ומעליו האימרה "כולם משקרים"!), סימונים לפני ניתוח. ובמקביל:
אשת קשר של סוכנות הביטוח שיצאה מגדרה כדי לעזור ולהקל, טכנאי הפט סיטי שידע בדיוק איך להתבדח איתי, טלפון מקופת החולים שלי: "מדברת.. המתאמת האישית שלך" (!), רופאת המשפחה האהובה שלי שלא הפסיקה לעודד ולהתפעל ממני במיילים, הביורוקרטיה – טפסי 17, הפניות, מרשמים – שהתנהלה חלק,  ללא חסמים, וגם:
מסיבת האירוסין של בתי כשאני כבר יודעת והיא עוד לא, חזרתו של בני משנתיים לימודים בחו"ל, זרועותיו המגוננות של בן זוגי, החומה הבצורה שהקימו סביבי החברות והחברים שלי והרעפת תשומת הלב המרגשת מצד חבריי לעבודה.
בשיחה עם הילדים – כמו, להבדיל, בהסבר לנכד שלי מאוחר יותר – בחירת המילים הייתה חשובה לי. סיפרתי הכל, אבל לא אמרתי סרטן. במקום, בחרתי לדבר על גידול ממאיר. לנכד שלי הסבירו שסבתא חולה, שהמחלה מחלישה אותה עד כדי כך שאפילו השערות שלה נחלשו, ולכן נשרו והיא בינתיים קרחת.
גם השפה הפנימית שלי מוקפדת. היות שהגידול הוצא בניתוח, בטרמינולוגיה הפנימית שלי אני לא חולה. אני מטופלת. היה גידול – אין גידול, היה סרטן – אין סרטן. עכשיו, כמו שהבטיחה הרופאה, עושים אותי חולה (כימותרפיה והקרנות) כדי לנסות להבטיח שאשאר בריאה. שלא יחזור. ניסיתי לדבר על הקרחת במונחים של חלקה, אבל זה כבר לא עבד. קרחת היא קרחת היא קרחת. מבאס.
היות שאני במחצית הדרך בערך, עוד אין לי תובנות עמוקות לגבי המסע הזה. מבחינתי מדובר בסטטיסטיקה מצערת. זה לא קרה בגלל מה שעשיתי או לא עשיתי, זה לא שיעור ולא מתנה. 
אני כן שמחה לפקוח את העיניים בכל בוקר - כמו תמיד, אגב – ממשיכה לעבוד ושמחה על כך שיש לי עבודה שאני אוהבת שמעסיקה אותי גם בימים כאלה, נהנית להתעמל כשאני מרגישה חזקה מספיק ובעיקר מודה על הרשת המשפחתית והחברית שעוטפת אותי. זו באמת לא תסולא בפז.